בתלמוד תיבה היא כינוי למילה. כל צירוף אותיות אוגר בתוכו כקופסא כל כך הרבה משמעות. ההבנה הזאת חילחלה בי מאז שאני מתנדב בעלם. ביטויים שהיו שגורים אצלי ביום יום שינו משמעות. הנערים והנערות שפגשתי ליד הניידת הכחולה באמצע הלילה דיברו עברית אבל השפה הייתה אחרת מזו שהכרתי.
לראות – היא ישבה על ספסל באמצע הרחוב לא לבושה למזג אויר שכזה. ידיה היו על ראשה. המוני אנשים באים והולכים. אף אחד לא עצר. ניגשתי עם כוס תה וישבתי לידה, הצגתי את עצמי והצעתי לה לשתות. היא לא ענתה, רק נעה קדימה ואחורה ודמעות זלגו מעיניה. השארתי את הכוס ורק אמרתי "אני ממש דואג לך. אם רק תרצי שמיכה חמה או סתם לדבר, אנחנו יושבים שם ממול" שום דבר לא קרה. התרחקתי בצעדים מדודים. אחרי שיחה עם נער אחר הסתכלתי שוב. הנערה נעלמה, וגם כוס התה. אחרי שבועיים היא חזרה. את השיחה פתחה במילים "בכלל לא חשבתי שמישהו רואה אותי".
לדבר – "תגיד אלעד, למי אני יכולה לספר? לאבא שלי שיכעס? לאמא שלי שתהיה עצובה כל כך ותבכה? לחברות שלא יבינו או שירכלו עלי מאחורי הגב? ואיך אפשר שלא יהיה כואב כל הזמן, איך אפשר לדבר את זה?"
לשרוף – הם כולם באים והולכים, חלקם עוצרים לתה חם ועוגת הבית, לצייר איזה ציור, לשבת חמש דקות או חצי שעה. המילה לשרוף חוזרת שם הרבה, לשרוף יום, לשרוף לילה, להעביר אותם איכשהו כי אין לאן לחזור. להורים אמרו שהם ישנים אצל חברה, וזה אם ההורים שאלו בכלל. ומי ידע במה או במי הם יפגשו כשכולם מסביב ישנים, והבית שלהם נעול.
הכל מגיע לי – תדע אלעד, אני יודע שאני לא אדם טוב, ועשיתי הרבה רע בחיים שלי. תאמין לי. אני רק נראה תמים. לכן, אני לא מאשים אותו בכלום. זה לא קרה לי במקרה. תכלס, זה מגיע לי, הכל מגיע לי.
"אבל מה אתה עושה שם עד אמצע הלילה?", שאלה אותי הבת שלי. "פשוט יושב ומדבר שם עם מי שמגיע?"
מצחיק. עם כל השיחות והמילים והתיבות לא מצאתי איך להסביר לה. שלפעמים אין קבוע יותר ממפגש ארעי, שדווקא השתיקה דורשת הרבה מאמץ, שמספיק להם בן אדם אחד טוב שידבר איתם. שחיוך הוא די והותר.
