אני כותב אל המעתיקים.
אל הלוחשים בחשש זה אל זה.
אל החורטים את אהבתם על השולחנות.
אל המאחרים. אל אלה שבוהים
מבעד לחלונות. בשביל אלה ששוכחים
את המחברות. בשביל מי שנרדם על מושבו.
בשביל אלה שלא יודעים את התשובות.
בשביל זו שמוחקת את מה שכתבה.
בשביל אלה שתמיד יושבים
בקצה. בשביל זה שקם
פתאום ויוצא.
אגרת אל הילדים (אלי אליהו, עם עובד 2018)
בתקופת הקורונה השיעורים הפרונטליים עברו לזום. בני נוער הרגילים בתיעוד עצמי כיבו מצלמות, והמורים שתמיד ייחלו לשקט תעשייתי גילו לחרדתם שמשאלתם התגשמה. לראות שוב תלמיד המשרבט את שמו על שולחן או תלמידה מפטפטת בסתר עם חברתה לכיתה, הפך למשאלת לב.
בתחילת המגיפה הייתי יחד עם אותם נערים בניידת הרחוב של עלם בזמן שברחו מהסגר ומהכיתות הסינכרוניות. בשיחות שקיימנו באמצע הלילה חזר לרוב המשפט "אף אחד לא רואה אותי".
הקורונה גילתה לכולנו כמה קריטית היא הרגשת הנראות של התלמיד בתוך כיתתו בפן החברתי והלימודי גם יחד, וכמה היא משפיעה על מניעת נשירה. במיוחד במעבר החד מלמידה מסורתית ללמידה מרחוק.
גם אנחנו כמבוגרים מכירים היטב את הבדידות בעולם הוירטואלי. מספיק שנחשוב על מייל או טופס ששלחנו ברשת שלא קיבלנו עליו מענה, ועל תחושת אי הוודאות שהגיעה בעקבותיו. כל שכן בעולם הלמידה שם "היאוש נעשה יותר נוח". כשלומד משתף תוכן בקורס מקוון הוא מצפה למשוב אמ"ת (אדיב, מדויק ותורם) וכשזה מאחר להגיע המוטיבציה להמשך הלמידה יורדת.
אחד החוקרים שהתייחס לחשיבותה של 'הנראות הוירטואלית' היה פרופסור קנדי בשם דון רנדי גאריסון, ששם דגש במודל "קהילת החקר" על שלושה מאפיינים להעצמת הלומד בלמידה מיטבית מרחוק: נוכחות חברתית, קוגניטיבית והוראתית.
מבין השלושה 'הנוכחות ההוראתית' נראית כמאפיין החשוב מכולם. באחריותו של המנחה לצאת מאזור הנוחות של עיצוב וארגון תהליכי הלימוד, לאזור הנוכחות של משוב ועידוד. במידה וישאר נוכח-נפקד, יעצים את תחושת התסכול אצל הלומדים ויביא לנשירה מן הקורס, גם אם התוכן שיצר היה רלוונטי.
ישנן דרכים רבות, פשוטות ואפקטיביות בהן ניתן להפגין נוכחות אפילו במרחב הא-סינכרוני: איסוף שאלות מהלומדים קודם למפגש סינכרוני אליהם יתייחס המנחה במהלכו, זרקור על לומדים שתרמו לדיון תוך אזכור שמותיהם, השתתפות פעילה של המנחה בפורום כאחד הלומדים או פניה אישית שלו ללומד שפסק מלהלגיב.
כל פעולה שכזאת תמריץ את לומדים ותשדר להם שהם נראים ובעלי ערך, ושהתוכן שבחרו לשתף הוא חי ופועם.
כמובן ניתן ואף מומלץ לחשוב באופן רחב יותר, במידה ונרצה להגדיל את מקומו של הלומד. באחד מהקורסים הא-סינכרוניים שפיתחתי עבור מורי מחשבת ישראל מהמגזר החילוני, הצענו רעיון מהפכני: בניית סילבוס משותף תוך כדי ההתקדמות במהלך הלמידה. כל אחד מהמשתתפים יכל להוסיף מקורות, הערות ונקודות מבט נוספות שסייעו בהשגת מטרות הקורס. המנחה התייחס לכל מה שהתווסף בעת הפיתוח ובזמן העברת היחידות, במפגשים הסינכרוניים והא-סינכרוניים. והלומדים שלנו בהתאמה, היו רתומים ללמידה בקורס מעצם היותם שותפים ואחראים ליצירתו.
בסופו של דבר כולנו דומים לאותם נערים בכיכר. כולנו רוצים לשמוע ולהשמיע, להיות שותפים בחשיבה, לדעת שיש מי שמכווין אותנו בעולמות חדשים של ידע ולהרגיש שתהליך הלמידה שלנו אינו שקוף על אף שהוא רחוק.
כמנחים תמיד שאלו את עצמכם: האם אני נוכח מספיק בקורס? אם יש ספק, אין ספק. הגבירו את הנוכחות.