האמת חייבת להאמר, זום אינו למידה מרחוק
נתחיל מזיכרון אישי: פגישות עבודה בזום בתקופת הקורונה
פגישה רודפת פגישה, שיח מרוחק ומפוזר ומצלמות שנסגרות אחת אחת
המערכת הזאת של שיחה מרחוק הפכה בבת אחת לשם קוד לתחושת ניכור, חרדה ובדידות שחווינו כולנו בעבודה מהבית כמנהלים וכעובדים.
באותה התקופה ולאחריה עלו טיפים רבים איך ניתן להפוך את הפגישות לפרודקטוביות יותר. כולם ניסו לחשוב איך ניתן לקחת את המפגשים במשרד, שכללו שיח עמיתים ומגע אנושי, למסך השחור המרובע.
גם עולם הלמידה הושפע מכך,
עם סגירת בתי הספר בישראל, הועברו השיעורים כצורתם לזום ונוצרה מעין התניה שכך נעשית לימוד מרחוק. ולמרות שכולנו חווינו את התסכול כמורים או כהורים, התוצר החצי אפוי הזה הצליח לקבל מקום של כבוד והתבסס בעולם המבוגרים כ'למידה מרחוק' עם דעיכת הקורונה.
דומה הדבר לאלו המחפשים כלים דיגיטליים שיעזרו להם בדברים בהם נכשלו בעבר אם בניהול זמן, שימור ידע או הכחדת דחיינות. כפרפראזה על הדברים של מקלוהן "המדיום הוא המסר" חובה להזכיר ש"הפלטפורמה איננה תהליך למידה" הכלי הדיגיטלי תמיד ישמש ככלי עזר ולא כפתרון לבעיה.
חשוב לחזור לבסיס. רק אחרי שנאפיין היטב את מטרות הלמידה, נדע לאן נרצה להוביל את הלומדים ונבחר את התוכן המדויק הרלוונטי, נוכל לצאת לחשיבה על אופן הלמידה מרחוק.
לעיתים הלמידה הסינכרונית (דרך השימוש בזום) תהיה הפיתרון הנצרך, אך פעמים רבות דווקא המענה הנכון לתהליך למידה רחב ועמוק יהיה למידה א-סינכרונית או היברידית(דרך LMS) המאפשרת ללומד זמן רב יותר לשהות בתוך התהליך, לגשת בנחת לתכנים ולערוך שיח מתמשך עם קבוצת העמיתים והמנחה.
בחודשים האחרונים אני עוסק רבות בפיתוח קורסים והכשרת מנחים ואני שם לב שעל אף שנדמה שבתוך קצב האירועים הקורונה הפכה למאורע הסטורי עתיק, השפעותיה עדיין ניכרות. במיוחד בעולם הלמידה.
אלו שחוזרים היום ללמידה פנים אל פנים מבקשים דיוק רב יותר ורלוונטיות. הם משתפים ידע וניסיון וכועסים בצדק אם מבזבזים להם את הזמן. אולי כתנועת מטוטלת נגדית לפסיביות והאינרציה שנוצרה אצלם במהלך שיעורי הזום.
חובה עלינו כאנשי למידה לשים לכך לב וליישם מחדש את עקרונות הלמידה כשאנו נמצאים בעולם המקוון, כדי להשיג את מטרותינו, לשרת את הלומדים ולא לחטוא למקצוע.